למה את לא מצליחה באמת לנתק את הקשר הארצי, גם כשאת מחליטה שכן
יש תקופות במסע שבהן משהו מתייצב בתוכנו בצורה מאוד ברורה. לא מתוך קריסה ולא מתוך כאב שמכריע אותנו, אלא דווקא מתוך מקום מפוכח ושקט יותר. אנחנו מסתכלות על המציאות כמו שהיא, בלי סיפורים אשלייתיים ובלי ציפייה שמשהו ישתנה פתאום, ורואות שאין תנועה חדה אמיתית, כזו שאנחנו רוצות בעולם החיצוני. כשאנחנו חושבות על הרץ, אנחנו מבינות שמהצד שלו, אין התקדמות, אין הדדיות ואין משהו שניתן לאחוז בו במציאות עצמה….
