כבר עם תחילתה של הפרידה הארצית הראשונה, אנחנו מבינות שהכאב שאנחנו חוות אינו דומה לשום דבר שהכרנו קודם. זה לא כאב של פרידה רגילה, לא אכזבה ממערכת יחסים ולא שברון לב כפי שחווינו בעבר. זה כאב שמערער את עצם התחושה שלנו כמי שאנחנו, עד כדי כך שלפעמים אנחנו כבר לא מזהות את עצמנו בתוך החיים שלנו. בהתחלה אנחנו עוד מנסות להסביר את מה שקורה לנו דרך מושגים מוכרים. אנחנו אומרות לעצמנו שזה געגוע, שזה קושי לשחרר, שזה תהליך רגשי עמוק. אנחנו מנסות להכניס את החוויה לתבניות שאנחנו מכירות כדי להרגיש שיש לנו שליטה, שיש לנו הבנה ושיש איזשהו סד
אבל ככל שהמסע מתקדם, אנחנו מבינות שההסברים האלה כבר לא תואמים את עוצמת החוויה. הם לא מצליחים להכיל את מה שאנחנו חוות בפועל. כי מה שקורה לנו אינו רק ברמת הרגש, אלא ברמת הקיום עצמו. מה שמתפרק במסע הזה הוא לא רק הקשר עם השותף. מה שמתפרק הוא המבנה שעליו נשענו כדי להרגיש יציבות. הזהות שלנו, תפיסות העולם שלנו, האופן שבו הבנו את עצמנו ואת החיים, כל אלו נסדקים. אנחנו עלולות למצוא את עצמנו יושבות בתוך החיים שהיו פעם שלנו ומרגישות זרות שם. דברים שפעם ריגשו אותנו כבר לא מרגשים. בחירות שהיו מובנות מאליהן כבר לא מרגישות נכונות. מערכות יחסים, עבודה וסדר יום, כל מה שהיה ברור מתחיל להרגיש כמו משהו שאנחנו רק נמצאות בתוכו, אבל לא באמת חיות אותו.
וזה מייסר ומבלבל. כי מבחוץ, החיים יכולים להיראות אותו דבר. אנחנו ממשיכות לעבוד, לדבר, לתפקד. אבל מבפנים תחושת הקרקע נשמטת לנו. אין את אותה אחיזה שהייתה שם קודם. החוויה הזו יוצרת פער פנימי עמוק. כי מצד אחד, העולם מצפה מאיתנו להמשיך כרגיל. אך מצד שני, כבר אין לנו “רגיל” לחזור אליו, כי משהו בנו חצה את נקודת האל-חזור. אחד הדברים הקשים ביותר בהתפרקות הקיומית הוא אובדן השליטה. אנחנו רגילות להאמין שאם נבין, אם ננתח, אם נפעל נכון, אזי נוכל לייצב את עצמנו. אבל במסע הכלים האלה לא עובדים יותר. אנחנו לא מצליחות לנתק את עצמנו מעוצמת החוויה, להחליט שהגיע הזמן להמשיך הלאה ופשוט לעשות את זה. אנחנו לא מצליחות לחזור להיות מי שהיינו, גם אם נרצה מאוד. וזה יוצר תחושת חוסר אונים עמוקה.
בתוך המקום הזה עולה גם פחד שמשהו בנו נשבר ולא נוכל לתקנו. פחד שלא נצליח לבנות את עצמנו ואת חיינו מחדש. פחד שהחיים שלנו לעולם לא ירגישו שוב יציבים, פשוטים וברורים. הפחד הזה טבעי, כי אכן מתרחש כאן תהליך של פירוק. אבל חשוב להבין שמה שמתפרק הוא לא העצמי האמיתי שלנו. מה שמתפרק הוא מה שחשבנו שהוא אנחנו. הזהות הארצית שאימצנו לעצמנו לאורך השנים, שהתבססה על התאמות, על תפקידים, על ציפיות, על דרכים שבהן למדנו להיות בעולם. כל מה שהיה אנחנו אבל לא בהכרח נבע מהמהות האותנטית שלנו.
ללמידת המסע לעומק – על הזהות הארצית והמהות האמיתית – בספר האותנטית
לליווי והדרכה – 0525300500
@כל הזכויות שמורות לחגית אישה